המלך מחכה לנו, עלינו להכריע

המצרים, הם ימים מיוחדים בקשר שלנו עם הקב"ה.
האם יש קשר בין פרשיות השבוע שקוראים בימים

האלה.ותקופת בין המצרים?
מדוע קוראים את פרשת המועדים וקרבנותיהם מתוך פרשת פנחס?
מה מחבר את המלחמה במדין ומואב וחורבן שני בתי המקדש, מפרשת מטות?
מה המשמעות של פירוט כל מסעי בני ישראל במדבר מתוך פרשת מסעי?

למעשה, פרשיות השבוע רומזות על האופי המיוחד של ימי בין המצרים.
ניעזר במאמרים הנפלאים של בעל ה'בית גנזי' וה'שם משמואל' כדי ליישב את השאלות האלה.
ראשית נתחיל עם פרשת המועדים.
אם סופרים את הימים המפרידים בין י"ז תמוז ובין ט' באב, מקבלים 21 ימים.
כאשר סופרים את ימי החג במשך השנה, מקבלים גם 21 ימים, לפי הפירוט הבא: שבת, ראש חודש, 7 ימי פסח, יום חג השבועות, 2 ימי ראש השנה, יום כיפור ו 8 ימי סוכות.
בעל הספר 'אוהב ישראל' מפרש שהשורש של כל חגי ישראל נמצא בתוך 21 ימי בין המצרים. (ראה אוהב ישראל, פנחס סימן ו').
בעל ה'בית גנזי מרחיב ואומר שימי בין המצרים נחשבים כימים של דין לאור הצרות שקרו בימים האלה לעם ישראל.
אבל אם מתעמקים קצת, ההיפך הוא הנכון, ימים אלה הם ימים של חסד ורחמים במהותם, לכן הנביא זכריה מתנבא שהם יהפכו לימי שמחה וחג.
כמו שכתוב: כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם (זכריה ח,יט).
"כ"א ימים כנגד כ"א ימים טובים שיש בשנה להורות כי רק בחיצוניותם הם ימים של דין אבל בפנימיותם הם ימים של חסד ורחמים וכך עתידין להיות ולכן קורים בהם פרשת המועדים..." (בית גנזי, פנחס דף תתקעא).

ממשיכים במשמעות העמוקה של נקמה במדין על ידי משה רבנו.

כל מה שאבותינו עשו ופעלו, הכול היה מכוון עבור הדורות העתידיים, כדי לעזור לעם ישראל לגבור על כוחות הטומאה בעולם.
כך פעל משה רבנו כאשר לא המתין אפילו לא רגע אחד כדי להילחם במדין, כאשר ידע שזה יקרב את מותו.

כמו שכתוב: נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. (במדבר לא,ב).

ה'שם משמואל' מפרש שמדין ומואב מסמלים את כוחות הטומאה שהחריבו את בית ראשון ובית שני.
המהות של מואב היא התאווה לעריות וכל דבר חומרי. נראה להוסיף שהעם הזה נוצר מגילוי עריות בין לוט ובתו.
השורש של מדין הוא המחלוקת, הריב והמדון. שורש השם 'מדין' בא מהמילה 'מדון'.

כמו שכתוב: " מואב שהם פסולת קו הימין מושך לתאוה הוא קליפת חמור שהוא חומרי ביותר, ומדין שהם פסולת קו השמאל מושך לריב ומדון הוא קליפת שור המזיק והם תרין גזרין בישין,....." (שם משמואל, מטות שנת תרע"ה דף שצו).

עכשיו אפשר לקשר את מואב ומדין לחורבן שני בתי המקדש.

התלמוד בבלי נותן לנו הסבר על סיבת חורבן שני בתי המקדש. הראשון בגלל גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, ובית שני בגלל שנאת חינם.

כמו שכתוב: "מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מָה חָרַב — מִפְּנֵי שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁהָיוּ בּוֹ: עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. .........
אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה בּוֹ שִׂנְאַת חִנָּם." (יומא דף ט ע/ב).
ניתן להבין עכשיו, שקליפת מואב,, של תאוות העריות גרמה לחורבן בית ראשון וקליפת מדין של ריב ומחלוקת הובילה לחורבן בית שני.

לכן, משה רבנו, שמח לנקום במואב ומדין בחייו, כדי להחליש את כוחם ולצמצם או לדחות את חורבן שני בתי המקדש.
מכאן, ניתן להבין את הקשר בין נקמת מדין ובין ימי בין המצרים.
עכשיו, נמשיך בנושא פירוט מסעי בני ישראל במדבר.

המדרש רבה מסביר מדוע יש מקום לפרט את כל המסעות במדבר?
כדי שבני ישראל ידעו את כל הנסים שהקב"ה עשה להם בבמדבר. כמו שכתוב: " כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח, אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם. ולא עוד, אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם, שנאמר: "נחש שרף ועקרב" (דברים ח טו). ולא הנחתי אותם להזיק אתכם. לכך אמר הקב"ה למשה: כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר כדי שיהיו יודעים מה נסים שעשיתי להם, מנין? ממה שקרינו בענין: "אלה מסעי". (במדבר רבה, פרשה כג, סימן א').
המדרש רבה מסביר שהיות והקב"ה היה אתנו במדבר, כל המכשולים או האויבים התבטלו מעצמם ללא צורך בפעולה מצד בני ישראל.
כאשר בני ישראל נכנסו לארץ, הנסים הגלויים פסקו מעצמם.
ה'בית גנזי' מחדש לנו שקיימות שתי הנהגות שונות של הקב"ה כלפי עם ישראל.
קיימת הנהגה ש"המלך בשדה" והנהגה ש"המלך בבית".

מה הבדל ביניהם?
"המלך בשדה", הקב"ה קרוב יותר לעם ישראל, כאשר אין מחיצות המרחיקות אותו. לכן בזכות המדרגה הרוחנית הגבוהה שהייתה במדבר, הם זכו בהנהגה נסית, לא בדרך הטבע.

זה מסביר מדוע, קיבלנו את תורה במדבר ולא בארץ ישראל, התורה שבעל פה התקבלה בפרס, התלמוד בבלי נכתב בחו"ל, הזוהר הקדוש התגלה לאחר החורבן ועוד…

לעומת זאת, הנהגת "המלך בבית" מתאפיינת בפעולה דרך הטבע ולא דרך נסית. כאשר עם ישראל נמצא בארצו ובית המקדש בנוי, קשה יותר להגיע למלך, יש ריחוק מסוים.

קשה יותר להתקרב למלך כי המלכות בשיא השלמות.
כמו שכתוב: "בארץ ישראל שהמלך בביתו היתה הנהגה טבעית אבל השלמת המלוכה היתה יותר בארץ ישראל כיון שהמלך יושב בביתו שזה כבוד המלוכה יותר.......יש תכלית בידיעה זו של זמן הגלות אחר חורבן הבית וגלות כלל ישראל מארצם שאמנם מבחינת שלימות המלוכה כביכול אין המלך בביתו אבל מצד העם הרי שייך גם אז קבלת מלכותו כמו בדור המדבר ואז המלך עמהם יחד בשדה ויכולים איפוא להמשיך הנהגה נסית יותר מאשר בעת שהמלך בביתו...." ( בית גנזי, מסעי דף תתשצב).
בימי בין המצרים, כאשר אין בית מקדש בנוי עלינו להרגיש קרבה מיוחדת להקב"ה כמו בזמן דור המדבר.
כך נתפלל מכל הלב, שיקרה נס, וכולנו נתעורר מתרדמת אלפיים שנות גלות ונתפלל ונפעל כאיש אחד, למען בניית בית ה' בהר הבית.

ראינו איך פרשיות התורה שאנו קוראים בימי בין המצרים רומזות לכוחות הרוחניים הטמונים בימים אלה.

נראה לומר, שהיום אנחנו במצב ביניים, בין שתי ההנהגות.

בין הנהגת "המלך בשדה"- כי אין בית מקדש בנוי ובין הנהגת "המלך בבית" כאשר רוב עם ישראל יושב בארץ ישראל תחת שלטון יהודי.
זאת מציאות בעייתית, לכן היא חייבת להיות זמנית.
ימי בין המצרים הם ימים מיוחדים המזכירים לנו את התכלית.
עלינו לפעול ולהכריע את הכף לכיוון "המלך בביתו" ולבנות מתוך אחדות ואחווה את בית ה' בהר הבית בב"א.
הגיליון מוקדש לרפואתם השלמה של נעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה ומרסל מזל טוב בת פתחון.